האם לשחד ילדים כדי שיאכלו ירקות?

אני לא יודע מאיפה התחיל המיתוס הזה שגורס ש"ילדים לא אוהבים ירקות". בתור ילד לא זכור לי שלא אהבתי ירקות (תקני אותי אם אני טועה, אמא). אבל אין ספק שהדעה הרווחת בין הורים ומי-שאינם-הורים כאחד הוא שילדים לא אוהבים ירקות, לא רוצים לאכול בריא, ואם תשאירו אותם על אי בודד, רצוי שתעשו זאת עם ארגז קולה, כמה שקים של במבה, חבילת נקניקיות וגלון קטשופ.

למה ילדים לא אוהבים ירקות זו שאלה טובה, ששווה לבחון בשלב כזה או אחר. אבל הפעם נדבר על אחת הדרכים שבה הורים משתמשים כדי לגרום לילדים לאכול ירקות. יש כל מיני דרכים שם בחוץ, כמו למשל להסוות את הירקות בתוך הבשר (קציצות בקר שבתוכן מחית גזר, מישהו?) או להאכיל את הילד ירקות בשנתו. אך מה לגבי שוחד? מי מבין הקוראים שהינו הורה אולי נתקל פעם במצב הזה: סלט ירקות טרי ומלא עזוז מונח על השולחן, כל כולו מופת של רעננות צבעונית. אך הילד בשלו, מעדיף לטבול את השניצל בקטשופ ובמקרה הטוב לטעום מעט פירה. או אז נדלקת נורה מעל ראשו של ההורה והוא פונה אל הילד בזו הלשון: "חמודי, תאכל שלוש כפות סלט וזהו. אם תאכל שלוש כפות סלט תקבל שוקולד מיוחד בסוף הארוחה". מפה לשם סביר להניח שהילד יעשה טובה ויאכל כפית סלט ויקבל את השוקולד המיוחד בלאו הכי, אבל הצעת השוחד הונחה על השולחן.

ילדים לא אוהבים ירקות
מה שילדים אוהבים

יש הטוענים שלשחד ילדים על מנת שיאכלו ירקות זה רעיון גרוע. הם מסבירים שדרך הפעולה הזו לא באמת גורמת לילד לחבב את הירקות ושהוא יאכל אותם רק בתנאי שהם ילוו בפרס מתקתק. ברגע שנסיר את הבטחת הפרס, הילד לא ירצה להמשיך לאכול את הירקות. החשש הוא לא רק שהילד לא יאכל ירקות עכשיו, אלא יגדל להיות מבוגר המתנזר מירקות או אוכל אותם ואחר כך מתנחם בקערת גלידה.

האם הטענה הזו נכונה? או שמא נכון להשתמש בשוחד – או בחיזוק גשמי, אם להשתמש בשפה נקייה יותר – על מנת לגרום לילדים לאכול בריא יותר? על השאלה הזו מנסה לענות מחקר חדש שהתפרסם לאחרונה בכתב העת Psychological Science.

החוקרים ביקשו לבדוק האם שימוש בפרסים ישפיעו על הצריכה של ירקות מחד ועל החיבה לירקות מאידך. זאת אומרת, במקום לשאול את הילד אם הוא אוהב את הירק או לא, בודקים גם כמה מהירק הוא אוכל באופן ספונטני. הם בדקו את האפקט לטווח הקצר של השימוש בפרסים וגם את האפקט לטווח ארוך, כדי לראות האם השפעת הפרסים נמשכת גם אחרי שמפסיק השימוש בהם.

החוקרים ביצעו את המחקר בבתי ספר בבריטניה והשתתפו בו 472 ילדים בגילאי 4 עד 6. הילדים חולקו באופן רנדומלי לאחת מארבע קבוצות:
חשיפה+פרס מוחשי (מדבקה); חשיפה+פרס חברתי (מחמאה כמו "אתה טועם נהדר!"); חשיפה בלבד; וקבוצת בקרה.
המחקר התבצע בכמה חלקים. בחלק הראשון הוצגו לכל ילד, בנפרד, שישה ירקות (גזר, פלפל אדום, אפונה, כרוב, מלפפון וסלרי). הילד התבקש לטעום חתיכה קטנה מכל ירק ולדרג כמה הוא אוהב אותו. כך קבעו החוקרים "ירק מטרה" לכל ילד, שהוא הירק שקיבל את המקום הרביעי בדירוג.הילד הוזמן לאכול כמה שהוא רוצה מאותו ירק והחוקרים מדדו (בעזרת משקל) כמה הוא אכל.

החלק השני של המחקר הוא שלב ההתערבות. מדי יום הילדים הוזמנו, כל אחד בתורו, לאכול מירק המטרה. לילדים בקבוצת החשיפה+פרס מוחשי הוצעה מדבקה אם יאכלו מהירק. הילדים בקבוצת החשיפה+פרס חברתי זכו במחמאה. הילדים בקבוצת החשיפה בלבד לא זכו בשום פרס, מוחשי או מילולי. ילדי קבוצת הביקורת למעשה לא השתתפו בשלב זה ולא נחשפו לירק. שלב זה ארך 11 יום.

השלבים האחרונים הם שלבי הבדיקה. בשלב זה התרחשה סיטואציה זהה לשלב ההתערבות, אך הפעם הילדים בקבוצת החשיפה+פרס מוחשי ידעו שאין יותר מדבקות, גם אם יאכלו מהירקות. הילדים הוזמנו לאכול כאוות נפשם מהירקות ונמדדה הן כמות הירק שנאכלה והן מידת החיבה לירק, כפי שדורגה על ידי הילד. הבדיקה נערכה בשלוש נקודות זמן. ביום הראשון שאחרי שלב ההתערבות, חודש אחרי שלב ההתערבות ושלושה חודשים לאחר שלב ההתערבות.

והתוצאות?

קודם כל, התוצאות מראות שלאורך כל תקופת המחקר, החיבה לירק עולה, בלי קשר לקבלת פרס או לא. זה מראה שהחשיפה הקבועה לירק יכולה להביא לכך שהוא יתחבב על הילד. מצד שני, שימוש בפרס (מוחשי או חברתי) הביא לעלייה מעט חדה יותר ומעט (מעט) משמעותית יותר. השאלה היא, כמובן, איזה פרס עדיף… אך נגיע לכך עוד מעט.

אחת ההבחנות החשובות במחקר היא בין חיבה מוצהרת לירק לבין צריכה בפועל. ילדים יכולים לומר שהם אוהבים את הכרוב שנותנים להם, אבל מה שמשנה הוא כמה ממנו הם אוכלים. כזכור, החוקרים מדדו את כמות הירק הנאכלת. כאן כבר רואים הבדל משמעותי יותר בין הקבוצות השונות. לאורך שלושת החודשים, כל הילדים העלו את כמות הצריכה שלהם. אך הילדים שקיבלו פרס מוחשי צרכו באופן משמעותי יותר ירקות מהילדים שקיבלו את הפרס החברתי. הילדים שלא קיבלו פרס (והילדים בקבוצת הביקורת) צרכו פחות או יותר אותה כמות. לפי הגרף ניתן לראות שחודש אחרי הניסוי, הילדים בקבוצת הפרס המוחשי אכלו בממוצע כמעט 60 גרם (לעומת 10 גרם בתחילת הניסוי) והילדים בקבוצת הפרס החברתי אכלו כ-40 גרם. ומה שחשוב לא פחות: האפקט הזה נשאר יציב גם שלושה חודשים לאחר תום הניסוי.

כמות צריכת הירקות של כל קבוצה בנקודות זמן שונות
גרף מספר 2 במאמר

יש פה נקודה מעניינת וחשובה שכדאי להתעכב עליה. כאמור, הילדים בשתי קבוצות הפרס, המוחשי והחברתי, דירגו את החיבה לירק באופן זהה. אבל אמירות לחוד ומעשים לחוד: בפועל, הילדים שקיבלו פרס מוחשי גם אכלו יותר מהירק. להזכירכם, הם המשיכו לעשות זאת גם חודש ושלושה חודשים אחרי שהפרס ירד מהפרק.

לסיכומו של דבר, המחקר הזה מלמד אותנו שעצם החשיפה עצמה למאכלים וטעמים שונים יכולה לגרום לילד לחבב יותר את האוכל המוצע לו. אז קודם כל, הורים, אל ייאוש – תמשיכו להציע מדי יום את הגזר, העגבניה והספרים הישנים.
אך המחקר הזה מלמד אותנו שאם הילד מתעקש לזרוק עליכם עגבניות במקום לאכול אותן בהנאה, אתם יכולים להרגיש טוב אם זה שאתם מציעים לו איזה שוחד קטן. זה לא יקלקל את הילד ולא יגרום לו לאהוב את הירק פחות. למעשה, סיכוי סביר שהילד ימשיך להנות ולרצות את הירק גם אחרי שתפסיקו להציע לו את הפרס.
אבל יש עוד משהו חשוב שצריך לזכור פה. נכון שהפרס המוחשי השיג תוצאות יותר טובות, אבל זכרו שהפרס החברתי (מחמאה) השיג תוצאות לא פחות מרשימות, כך שאפילו לא חייבים לרוץ לחנות לקנות מדבקות. זה גם עובד לטובת ההורים במקרים שבהם רק אחד הילדים הוא לא אכלן-מי-יודע-מה וההורים לא רוצים להציע פרס רק לילד הזה ולאחיו לא.

מה אתם אומרים? איזה טכניקות מיוחדות יש לכם לגרום לילדים לאכול איזה ירק או שניים?

להורדת המאמר לחצו כאן.

3 Replies to “האם לשחד ילדים כדי שיאכלו ירקות?”

  1. אני לא מצליחה לקרוא. כלומר, אני קוראת וישר יש לי מה להגיד (ולכתוב בתגובה) אז באמת במתכון האחרון שרץ פה דיי בטירוף של קציצות עוף אני שמה בנוסף לתפוא ולבצל גם קישוא וגזר ליתר ביטחון, זה נכון.
    אבל, אני לא זוכרת ששיחדתי אותם והיום הצעירה (12) מסוגלת לפתוח את המקרר ולהכין לעצמה סלט רק מחסה או רק ממלפפונים ולאכול, כי זה טעים לה, וזאת ילדה שלא אהבה המון דברים כולל ירקות כשהיתה קטנה.
    אני חושבת שחוץ מהקטע של הבריאות בענין הזה, אנחנו פוחדים שהם יאכלו יותר מדי ג'אנק והגוף שלהם לא יהיה בריא, הפחד (שלי) בהקשר של הירקות זה , שאם הם ייקלעו למקום שאין בו כלום, אבל יהיה בו סלט, אז לא יהיה להם מה לאכול.
    ואני חושבת שהרצון לשחד אותם בשביל ירקות נובע מזה.
    בסופו של דבר, הם גדלים, הם נמשכים למעלה, ומפתחים טעמים "נורמליים"
    ואוכלים ירקות כאלה או אחרים, או לא אוכלים ירקות בכלל.
    כל הגישה הזאת לאוכל טמונה באמונה שלנו בהם שהם בעצמם יידעו מה נכון
    בגלל זה אני כנראה לא מאמינה בלשחד אותם, כי אם פשוט להראות להם הרבה סוגים של אוכל.
    ולהאמין להם, שהם יודעים, הם באמת יודעים מה טוב בשבילם.

  2. אני בתור ילדה הסכמתי לאכול אך ורק מלפפון ירוק ועד היום זה הירק האהוב עלי. לא זכור שההורים שלי עשו עניין גדול באופן כללי מהאוכל ואולי זו הדרך הטובה ביותר, פשוט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.