הפסיכולוגיה של אכילת בעלי חיים

יום העצמאות מוכר לנו כחגיגה של בשר על האש. אתמול הגיעה קבוצה של פעילי ארגון זכויות בעלי החיים 269 לפארק הירקון, הביאו מנגל (כבוי) ועליו הניחו חתולים, ארנבים וחולדות מתות, כל זה כשמסביב היו ודאי עשרות משפחות שמינגלו להנאתן וצלו בשר פרה, כבש, עוף ועוד. אני לא רוצה להיכנס לשאלה למה אנשי 269 עשו את זה והאם מדובר בפרובוקציה לגיטימית או יעילה, אבל זה בהחלט עורר מחדש את הדיון על הלגיטימיות של אכילת בשר, לפחות בפיד הטוויטר שלי (אם כי זה דיון שגם ככה מתעורר לפחות פעם-פעמיים בחודש), ואלו שאלות שאני די מתחבט בהן בעצמי.

ואז, במקרה, נתקלתי אתמול במאמר שעניין אותי בכתב העת Current Directions in Psychological Science שקשור מאוד לנושא הזה. כותרת המאמר פשוטה: "The Psychology of Eating Animals" ובו סוקרים הכותבים, בקצרה, את המחקר (הלא רב) שנערך בנוגע ללמה בכלל אנחנו אוכלים בשר.

הכיוון, מן הסתם, הוא פסיכולוגי ולא תזונתי או אבולוציוני. אין פה שאלה האם בני אדם נועדו לאכול בשר או האם זה מוסרי לאכול בשר אלא התבוננות במה שהחוקרים קוראים לו פרדוקס הבשר. פרדוקס הבשר הוא למעשה הפער בין העובדה שרוב האנשים אוכלים בשר ברמה כזו או אחרת (320 גרם ליום אצל האמריקאי הממוצע; 130 גרם ביום הוא הממוצע העולמי) לבין העובדה שלרוב בני האדם אכפת מבעלי חיים.

החוקרים רצו להבין את הגורמים הפסיכולוגיים הכרוכים בקיום הפרדוקס הזה על ידי הבנה של מאפיינים של שלושה אלמנטים: האדם האוכל, החיה הנאכלת ופעולת האכילה. המאמר עצמו קצר ומעניין, ואני אביא את עיקרי הדברים.

האדם האוכל

למרות שרוב האנשים אוכלים בשר, מדובר במזון שהיחס אליו אמביוולנטי יותר מאחרים. מרבית האנשים אוכלים בשר ומציינים את הטעם שלו כגורם העיקרי לכך. מצד שני, יותר מכל מוצר מזון אחר, בשר מעורר גם גועל, למשל כשהוא לא נראה מספיק טרי. לא מדובר על הגועל שחווים אנשים מסוימים הנמנעים מאכילת בשר, אלא על אסוציאיציות הקשורות להיגיינה. בשר עלול להכיל פתוגנים מסוכנים וכשיש סיבה לחשוד בטריותו הוא מעורר גועל יותר מכל מזון אחר. כך שבסופו של דבר, אוכלי הבשר צריכים לקיים איזון בין רצייתו והדחייה ממנו (איזון שקל יותר לחיות איתו היום, כשהטכנולוגיה מאפשרת לשמור על היגיינת הבשר לאורך זמן רב יותר).

היחס בין אכילת בשר לתפיסות חברתיות של שליטה
החוקרים מציינים שתי תכונות הקשורות לשליטה וחברה. הראשונה היא סמכותנות, שהיא היא האמונה שמותר לאדם לשלוט ולהיות תקיף כלפי מי שתחת מרותו (זה מושג רחב שמתייחס לתחומי חיים רבים. אני מכיר אותו בעיקר ממחקר על סגנונות של הורות). השניה היא נטיה לדומיננטיות חברתית (SDO) שהיא הנטייה לתפוס את החברה בצורה היררכית שבה יש וצריך להיות מקום למעמדות ואי שוויון. מחקרים מצאו שאוכלי בשר נוטים להיות גבוהים יותר בשתי התכונות האלו מצמחונים. בנוסף, אוכלי בשר שהינם גבוהים יותר בסולם SDO נוטים, משום מה, לצרוך יותר בשר אדום מאוכלי בשר אחרים.

מה זה אומר עלי אם אני אוכל בשר
לאכילת בשר יש גם קשר לתפיסות עצמיות. אנחנו מכירים את התפיסה המיושנת שלפיה צריך לתת לילד בשר, אפילו בדגש על בשר אדום, כדי שיגדל ויתחזק. אכילת בשר נוטה להיות מקושרת עם גבריות (לפחות בחברה המערבית). במחקר אחר [PDF], דמויות שתוארו כצמחוניות נתפסו כפחות גבריות (בקרב אוכלי בשר וצמחונים כאחד).

החיה הנאכלת

כשמסתכלים על המאפיינים של החיות עצמן, הגורם המשמעותי ביותר הוא התפיסה שלנו עד כמה החיה היא תבונית ועד כמה היא דומה או קרובה לבני אדם.

ככל שאנחנו תופסים בעל חיים כמי שמגיעה לו דאגה מוסרית, קשה לנו יותר לקבל פגיעה בו. ישנה שונות רבה ברמת הדאגה שאנו מוכנים להעניק לבעלי החיים השונים, והיא תלויה מאוד בתפיסה שלנו בנוגע למודעות של בעל החיים ובעיקר בתפיסה שלנו בנוגע לעד כמה הוא מסוגל לסבול. כך למשל, במחקר מוקדם יותר של אותה קבוצה, נשאלו אנשים בנוגע למידת התודעה שהם חושבים שיש ל-32 בעלי חיים ובמקביל, עד כמה הם היו מוכנים לאכול את בעלי החיים האלו. כפי שניתן לראות בגרף שלהלן, נמצא קשר שלילי לפיו ככל שבעל החיים נתפס כיותר תבוני, הוא נתפס כפחות אכיל. כמובן שזה לא ההסבר היחיד, כמו שאפשר לראות מדוגמה הזבוב שנתפס כהכי פחות תבוני אבל גם הכי פחות אכיל.

באופן עקרוני סביר שקיים גם רכיב תרבותי לא קטן בדברים כאלו, בטח כשמדובר בשאלה "מה אכיל", אך הקשר הבסיסי בין רמת מודעות ל"האם אני רוצה לאכול את זה" נשמר בין תרבויות שונות.

נשאלת השאלה, האם אוכלי בשר מייחסים פחות תבונה ומודעות לבעלי החיים שהם אוכלים או שאולי הם בוחרים לאכול אותם למרות רמת המודעות שלהם? על מנת לשפוך מעט אור על השאלה הזו, לקחו החוקרים קבוצה של נבדקים אמריקאיים וסיפרו להם על זן מסוים של קנגרו שחי בפפואה גינאה החדשה (בחירה שנעשתה כדי לנטרל את האפשרות שהנבדקים נוטים לאכול את החיה הזו ויושפעו מכך). לחלק מהנבדקים סופר שמדובר בבעל חיים שפשוט חי באיזור ולחלק השני סופר שהקנגרו משמש מאכל לתושבי המקום. הנבדקים התבקשו לדרג עד כמה, לדעתם, מדובר בחיה תבונית, המסוגלת לסבול ואשר מגיעה לה התייחסות מוסרית. אותם נבדקים שסופר להם שהקנגרו משמש כמאכל מקומי ייחסו לו פחות תבונה, פחות יכולת לסבול וכמי שמגיע לופחות יחס מוסרי.


(תודו שהוא חמוד)

עד כמה החיה דומה לי?
מחקרים הראו שככל שהחיה נתפסת כדומה יותר לאדם, אנחנו חושבים שהיא מסוגלת יותר לחוות סבל. ככל שהחיה דומה יותר לאדם, אנחנו נוטים יותר להרגיש בסבל בעצמנו אם נצפה בה עוברת התעללות ואנשים נוטים לדרוש יותר ענישה [PDF] כלפי התעללות בחיה כזו.

האכילה עצמה

עד כה תוארו תפיסות כלליות של האדם לגבי עצמו ולגבי בעלי החיים, אך אלו באות והולכות מהמודעות כל הזמן. מה קורה בזמן האכילה עצמה (או בזמן ההתכוננות לאכילה? לדברי החוקרים, אלו הם רגעים שבהם פרדוקס הבשר דורש התייחסות מיידית.

במחקר אחד, הגישו החוקרים לנבדקים בקר או אגוזים. לאחר מכן הנבדקים התבקשו לענות על שאלות בנוגע למידת הדאגה המוסרית שבעלי חיים צריכים לקבל, עד כמה לדעתם פרות מסוגלות לסבול ועוד. הנבדקים שאכלו בקר נטו לחוש פחות דאגה לבעלי חיים ולדרג את חווית הסבל של הפרות כנמוכה יותר.

במחקר אחר ומורכב יותר, הגיעו הנבדקים למעבדה לטובת מה שהם חשבו שהוא מחקר שיווקי על פירות או בשר. בזמן ההמתנה הם התבקשו למלא שאלונים למחקר אחר. הנבדקים קיבלו תמונה של פרה או כבשה והתבקשו לענות על שאלות הקשורות למידת התבוניות של החיה. לאחר מכן נאמר להם שמתחיל המחקר השיווקי ושהם יצטרכו לאכול בשר בקר או פירות (ניתנה להם האפשרות לעזוב את המחקר בשלב זה או לסיים אותו – תמורת הקרדיט, מדובר פה בסטודנטים – על ידי מילוי של שאלון סתמי ומשעמם. כך דאגו החוקרים שכל מי שממשיך במחקר מוכן לאכול בשר ועושה זאת מתוך בחירה חופשית). בשלב זה התבקשו הנבדקים לכתוב חיבור קצר על שרשרת הפקת המזון – בין אם מדובר בבשר או בפירות. כל נבדק היה צריך לכתוב על המזון שאותו הוא אמור לאכול במסגרת המחקר. קבוצת הבשר היתה צריכה לכתוב על כל התהליך מגידול הבקר, דרך השחיטה ועד הגעתו, ארוז, אל הסופרמרקט. קבוצת הפירות היתה צריכה לכתוב אותו דבר בדיוק, אך על תפוחים. בזמן הכתיבה הוגשו לשולחן צלחות עמוסות תפוחים ורוסטביף.

כשהנבדקים סיימו את הכתיבה, הלכו החוקרים להביא צלחות וסכו"ם. בינתיים, הם ביקשו מהנבדקים למלא עוד שאלון קצר, שבו הנבדקים קיבלו תמונה של בעל חיים והיו צריכים לדאג את מידת התבוניות שלו, כשהפעם הם קיבלו תמונה ודירגו חיה שתאמה את מה שהם עומדים לאכול.

גרף התוצאות מוצג להלן. הציר האנכי מתאר את מידת התבונה המיוחסת לבעל החיים. העמודות האפורות מתייחסות לדירוג בתחילת המחקר, לפני כתיבת החיבור על תהליכי הפקת המזון, והעמודות השחורות מתייחסות לדירוג בסוף המחקר, אחרי כתיבת החיבור (או במילים אחרות, אחרי שהנבדק נאלץ לחשוב מאיפה האוכל שלו מגיע).

ניתן לראות שאצל הנבדקים שהיו צריכים לאכול תפוח (ולכן אין שום דיסוננס בנוגע לאכילת הבשר), דירוג התבוניות היה קבוע וגבוה לאורך המחקר. לעומת זאת, בקבוצת הבשר ישנה ירידה משמעותית בדירוג התבוניות של בעל החיים לאור הדיסוננס. נזכיר, את הדירוג השני עשו הנבדקים לאחר שכתבו חיבור המתאר גידול, שחיטה ואריזה של בעלי חיים, כשמולם מונח רוסטביף שאותו הם מאמינים שהם צריכים לאכול עוד מעט – כך שאמור להיווצר דיסוננס בין אכילת בשר לבין הידע לגבי הפקתו (אולי היה פה מקום לבדוק האם הנבדקים הם לא במקרה בעלי תכונות פסיכופתיות ומפיקים הנאה מהתעללות בבעלי חיים, אבל אפשר להניח שבממוצע זה לא היה שם).

לסיכומו של עניין, המאמר הזה מנסה לשפוך מעט אור על הפסיכולוגיה של אכילת בשר וליתר דיוק על הפער בין אכילת בשר לבין הדאגה של רוב האנשים לבעלי חיים. כפי שניתן היה לראות, אנשים האוכלים בשר נוטים להרחיק את בעלי החיים ברמה הפסיכולוגית על ידי תפיסה שהם שונים מהם, בעלי פחות תבונה ובעלי פחות יכולת לסבול. בעיקר מעניינת התופעה שמראה שתפיסת התבוניות אצל בעלי החיים הינה דינאמית ומשתנה בהתאם לקיומו בתודעה של פרדוקס הבשר. נראה שאנחנו נוטים לפתור אותו יותר בקלות כשאנחנו אומרים לעצמנו, ברמה מודעת או לא מודעת, שהחיה שאנחנו אוכלים לא דומה לנו, אין לה תבונה מורכבת בכלל והיא גם לא ממש סובלת. וככל שיש לה פחות תבונה, כך היא יותר בת-אכילה. וזה כשאנחנו בכלל חושבים על זה שנתח הבשר היה פעם פרה, כבשה או כל בעל חיים אחר, מה שלא תמיד אנחנו בכלל עושים (ויש הטוענים שכל מערך הייצור והשיווק של הבשר בימינו נועד להקטין את הקישור שאנחנו עושים בין "נתח על המנגל" ו"פרה רועה לה באחו").

3 תגובות בנושא “הפסיכולוגיה של אכילת בעלי חיים”

  1. תודה רבה על סקירה מעניינת! הפוסט הזה הזכיר לי שפעם בפלורידה פתחתי תפריט במסעדת דגים ולתדהמתי בין מנות הדגים הוצעה מנת דולפין. בעודי נוטה להסתלק משם מזועזעת, התעקש מי שאכלתי עמו שאין מדובר בדולפין היונק התבוני, אלא שיש גם דג רגיל שזה שמו. עד שהוא לא לקח אותי לקיר שעליו היה פוסטר של דגי הקיז, להוכיח שמדובר בדג (שנקרא גם מאהי מאהי), לא נרגעתי. וכמובן שזה הביא אותי להקדיש מחשבה לעניין הטאבו שלנו על אכילת בעלי חיים שנחשבים ליותר תבוניים בעינינו.

    ובעניין המתאם שהזכרת בין הנטייה לדומיננטיות חברתית לבין אכילת בשר אדום, נראה לי טבעי, כי בדרך כלל המאמינים הכי אדוקים בשיטה חברתית הם אלה הנהנים ממנה. לכן סביר שאנשים שחיים בעשירונים העליונים הם כאלה שנוטים לדומיננטיות חברתית ולאמונה שהיררכיה חברתית ואי שוויון הם טבעיים. אנשים אלה יכולים להרשות לעצמם לאכול יותר בשר אדום, שהוא גם לרוב יקר יותר מבשר אחר. בנוסף, מי שמאמין בהיררכיה חברתית בין בני אדם, מן הסתם תופש ככה את ההיררכיה בין חיות, ויותר קל לו להדחיק את התבוניות של פרות, כמו הנבדקים שאכלו בשר בניסוי התפוחים והבשר שפירטת כאן.

  2. בובמייסס.
    אני מרגיש כאב וסבל של בני אדם, אבל אני ארגיש כאב גדול יותר אם יש איזשהו קשר ביני לבין הסובל (יהודי), עד כאב בלתי נסבל אם זה בן משפחה שאני איתו בקשר יומיומי.
    ומה טבעי באכילת "טופו" במקום כל דבר אחר?
    בינתיים בארה"ב (כי לקחתם אותה כדוגמה) – קרוב ל-80% מהאוכל מקורו בתירס (כי זה מה שמאכילים את כולם) עקב סובסידיות של הממשל למגדלים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.