מיליארד רסיסים של מראה מפוזרים על הרצפה

להבין מחלת נפש זה קשה, ממש קשה. אחד הדברים ששמתי לב אליהם תוך כדי העבודה שלי כפסיכולוג היא שאתה יכול לדעת מהם התסמינים השונים, כי אתה קורא עליהם בספר, אבל עד שאתה לא עובד איתם, מכיר אותם דרך השיחה וההכרות שלך עם האדם הסובל, אתה לא באמת מבין מה זה. וכנראה שגם אז לעולם לא באמת תבין מה זה כי אתה לא חווה את זה באמת. הדבר נכון במיוחד – עבורי – בכל הנוגע לסכיזופרניה ופסיכוזות אחרות. עד היום לא טיפלתי באדם פסיכוטי או פוסט-פסיכוטי. קולגות שלי כן, אני שומע על הטיפולים האלו בהדרכות אבל אני עדיין לא מבין מה זה, איך זה. כנראה שלא אבין עד שלא אכנס לחדר הטיפול הזה ואעבוד איתם. בדיוק כמו שלא הבנתי מה זה באמת אוטיזם עד שנכנסתי לעבוד בהוסטל לילדים אוטיסטיים.

הקטע הבא הוא טקסט שנכתב על ידי קייתלין מורן, עיתונאית בריטית, במגזין הטיימס לפני כשבועיים. ברגע שקראתי אותו החלטתי לתרגם אותו לכאן. הוא עוסק, עד כמה שאפשר, במה זה להיות סכיזופרן. והוא מקסים ונוגע ללב.

* * *

כשאתה מאובחן עם סכיזופרניה, זה כאילו שאומרים לך שאתה רשע באופן רשמי. זה הרעיון שיש לנו על סכיזופרניה.

כשאתה יושב מול הפסיכיאטר – על הכסא הנמוך, בחדר הצבוע ירוק עדין; שניהם אמורים לגרום לך להרגיש "רגוע יותר" – והוא אומר את המילים האלו, הלב שלך עוצר לדקה, באותו אופן שבו הוא עוצר כשהמכונית עוברת את קצה המצוק, או כשילד הולך לאיבוד. זוהי המילה הגרועה ביותר; העולם הגרוע ביותר. אתה נתלה, לרגע, בשתיקה.

וכשהצלצול באוזניך מפסיק, ואתה חוזר להקשיב לאדם היושב מולך, הוא אומר "…ואני חושש שהתסמינים שלך יכללו לזרוק אנשים מתחת לרכבות, לצעוק בלילה ולבוא לבתים של השכנים בחצות, עם סכין חד, ולחכות מאחורי דלתות".

כי אלו הסכיזופרנים שאנחנו שומעים עליהם, בסרטים או בחדשות. זהו הגורל השחור שלך. הנשמה שלך שבורה. זה אתה שמופיע בדלתות ופינות רחוב ובקטעים ממצלמות מעגל-סגור שמראים אחר כך בחדשות.

זאת אומרת, עד שאתה מכיר מישהו עם סכיזופרניה. או שיש לך סכיזופרניה בעצמך. יש לי שניים כאלו בחיי, האחד סכיזופרן פרנואיד והשני עדיין תלוי בין שתי אבחנות – חצי סכיזו-אפקטיבי, חצי בי-פולארי. או שאולי זו "רק" הפרעת אישיות סכיזוטיפלית, בדיוק במרכז הלב שלה: כמו החור שנותר בחומת הטירה אחרי שכדור התותח של ילדותה חתך דרכה.

רשיון CC - by-nc-sa

זו אחת הבעיות עם מחלות נפש. אין שום דרך בטוחה לאבחן אותן. אתה לא יכול למצוא אותן בבדיקת דם – לחפש נבגים סכיזופרנים, כמו ורדים שחורים קטנטנים – או למשש את החלק השבור של המוח עם כף ידך, כמו עצם-בריח או בוהן מרוסקת.

במקום זה, האדם החולה יספר לפסיכיאטר מה הוא חושב, ואז הפסיכיאטר יאמר "זה מזכיר לי אדם סכיזופרן, או פסיכוטי, או מאני-דפרסיבי", ואז מקבלים את השם הזה, כמו שנותנים שם לחתול או תינוק. זו הדרך שבה נותנים שם לשגעון.

הייתי בחדר כשהאבחנה ניתנה – והרצפה נשמטה – וידעתי למה השם הזה ניתן. הסכמתי עם השם שניתן. בשעה שקדמה למתן השם, השיחה היתה על מלאכים ועל קריאת-מחשבות ועל אנשים רעים; סימנים חוזרים ונשנים של עיניים. אונס וריגול, ותינוקות שהפכו לאבן ברחם, או נעלמו לחלוטין. כל העולם הוא כאב. היתה שם פסיכוזה, ברורה ופשוטה כמו גשם רע.

אך תהיתי כמה מהדברים האלו נתפסו אצל הפסיכיאטר כפסיכוזה – כמה מזה הוא ראה כמחלה. כי הכרתי את האדם שדיבר, וידעתי שחצי מהדברים שנאמרו היו אמיתיים: האנשים הרעים, והאונס, והריגול. ידעתי שבשבילה העולם כולו היה כאב. במראה שבראשה, אלו היו השתקפויות אמיתיות.

הזכרון שלנו הוא מראה, המשקפת כל מה שאי פעם אמרנו או עשינו. אבל פסיכוזה, או סכיזופרניה, היא כמו פטיש-קטן על המראה – והיא נשברת למיליארד חלקים קטנים. חלקם עדיין אמיתיים, זה ברור – אבל אחרים רק משקפים זה את זה, בלי סוף, עד שהתמונות הופכות להיות בלתי מובחנות, או נראות כמו משהו אחר לגמרי. ואז חברים הופכים למלאכים; אויבים לשדים, והתינוקות שאתה קורא עליהם באגדות הם בתוך הגוף שלך עכשיו, עשויים מאבן. ואתה לא טיפש – אתה לא טיפש – ואתה יודע שמשהו לא בסדר. אתה מנסה לחשוב את דרכך החוצה. אך תובנה שבורה לא מסוגלת לתקן תובנה שבורה.

המוח שלך רץ כל כך מהר עד שנראה שהוא במהירות-על – זו שריפה נוירולוגית עכשיו: סריקות יראו שהמוח שלך מאיר כמו החוף המזרחי לעת ערב. הסיפורים משתכפלים: אלפים, מליונים. אין יותר זכרון אמיתי. האם היא זוכרת מה הפסיכיאטר אמר? איזה מהפסיכיאטרים? יש מיליארדים, ברסיסים, על הרצפה. היא לא מאמינה ברסיס הקטן השרירותי הזה שאמר "סכיזופרניה". סכיזופרנים הם רשעים – היא לא מרושעת. היא עפה. היא מלאך. היא כל כך, כל כך עצובה. היא לא תיקח את הכדורים. היא לא יודעת מה הסיפור שלה יותר.

ואני חושבת: אני יכולה לכתוב סיפורים! אני יכולה לכתוב. יקירה, תני לי להיכנס לראש שלך ולכתוב לך סיפור חדש – סיפור חייך בקווים ברורים הפעם, כשהאנשים הטובים מובחנים היטב כמו האנשים הרעים, ולא יהיה יותר בלבול. ואז תוכלי להבין סוף סוף מה קורה. תני לי להדביק את המראה מחדש, ולתלות אותה על הקיר.

אבל כבר יש לה יותר מדי קולות בראש. אין לה מקום שיתאים בשבילי. אני לא יכולה, אני לא צריכה, להתאים.

מקור התמונה

2 Replies to “מיליארד רסיסים של מראה מפוזרים על הרצפה”

  1. זה באמת מאמר נוגע ללב. והלוואי שיגיע היום בו כן אפשר יהיה לאבחן את המחלה בבדיקת דם, או בדיקה אחרת, ואולי לרפא את המחלה האיומה שגורמת כל כך הרבה סבל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.