חלוקת תפקידים

בעיתון "הארץ" פורסמה אתמול (18/1) כתבה לפיה לחצים פוליטיים הופעלו על סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ולשכתו, כדי לשנות את המועמד לתפקיד יו"ר מועצת הפסיכולוגים מד"ר' גבי וייל לפרופ' יואל אליצור. בכתבה הזו יש שני נושאים מעניינים. הראשון הוא שאלת הלחצים הפוליטיים. אין בכתבה שום תימוכין או דוגמאות ללחצים פוליטיים שהופעלו. לא ברור מי הפעיל, איך הפעיל ולמה הפעיל. רק נאמר שהיו לחצים פוליטיים. בהינתן חוסר ראיות, צריך לראות בדיווח הזה כמוטל בספק.
הנושא השני שעולה בכתבה מעניין במיוחד והוא קשור לעתיד הפסיכולוגיה הקלינית. מדובר בשאלה מי מורשה לתת טיפול פסיכותרפי. לפני שאסביר מה לזה וללחצים הפוליטיים שהיו או לא היו, קצת רקע.

כפי שכבר הסברתי בפוסט הראשון בסדרת המדריך לסטודנט, חוק הפסיכולוגים מגדיר מהו טיפול פסיכותרפי ((לשון החוק היא "טיפול פסיכותרפויטי" אך המונח תרפויטי קצת התיישן)) ומי רשאי להעניקו. על פי החוק (סעיף 9ב'):

לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני, ולא יתן פסיכולוג קליני טיפול כאמור למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורני, אלא לאחר שרופא בדק אותו בסמוך לתחילת הטיפול וקבע את הטיפול הרפואי הדרוש לו.

פסיכולוג קליני הוא אדם בעל תואר שני בפסיכולוגיה אשר ביצע התמחות בפסיכולוגיה קלינית. פסיכולוג שאינו קליני הוא למשל פסיכולוג חינוכי, אשר סיים התמחות חינוכית. בסך הכל מוגדרות על פי החוק שש התמחויות בפסיכולוגיה: קלינית, חינוכית, חברתית-ארגונית, שיקומית, התפתחותית ורפואית. ההבדלים ביניהן נוגעים לתחומי העיסוק של כל התמחות ואולי אכתוב על כך פוסט נפרד בהמשך, אבל אפשר לומר, למשל, שפסיכולוגיה רפואית עוסקת בעזרה לאנשים בעלי בריאות נפשית תקינה המתמודדים עם מחלות פיזיות (סרטן, לדוגמה), פסיכולוגיה שיקומית עוסקת בשיקום אנשים בעלי פגיעות ראש וכן הלאה. מתוך התמחויות אלו, הפסיכולוגיה הקלינית היא זו המוכרת לקהל הרחב – זו העוסקת בטיפול נפשי בהפרעות נפשיות בעזרת שיטות שנולדו עם התיאוריה של פרויד והתפתחו לדברים אחרים לגמרי.

זה היה הרקע. איך זה קשור למינוי יו"ר מועצת הפסיכולוגים והלחצים הפוליטיים השונים?
מועצת הפסיכולוגים היא גוף המונה 27 חברים שתפקידו לייעץ לשר הבריאות בנושאים הקשורים לפסיכולוגיה. פשוטו כמשמעו. הנושאים העיקריים בהם היא עוסקת הם מנהליים, מן הסתם, וקשורים לאתיקה, נהלי רישום וכדומה. בשנה האחרונה המועצה לא מתפקדת, זאת לאחר שיושב הראש הקודם (ד"ר שלמה לקס) סיים את תפקידו מבלי שמונה יו"ר חלופי. לפני כמה חודשים החליטו במשרד הבריאות להחזיר עטרה ליושנה ולמנות יו"ר חדש. בסופו של דבר הוחלט לבחור בד"ר וייל, אך על פי הכתבה ב"הארץ", חזר בו משרד הבריאות מהחלטה זו ובחר בפרופ' אליצור.

ועדיין עומדת תלויה השאלה מה לזה ולעתיד הפסיכולוגיה הקלינית. ובכן, בשנים האחרונות מתנהל ויכוח בין פסיכולוגים שונים סביב היוזמה לאפשר לפסיכולוגים שמומחיותם אינה קלינית לעסוק בפסיכותרפיה. פרופ' אליצור, היו"ר שנבחר בסופו של דבר למועצה, ידוע כתומך ביוזמה זו. נכון שעצם מינויו לתפקיד לא אומר שהוקוס פוקוס והמצב ישתנה, אך הוא בהחלט יכול לקבוע את הטון במועצה, ודרכה את הטון במשרד הבריאות ((זה המקום להעיר, אגב, שאינני מכיר את ד"ר וייל או את פרופ' אליצור, ואין לי דעה מסוימת על כישוריהם)).

למה הופעלו, אם הופעלו, לחצים פוליטיים?
כפי שציינתי, לא ניתנו בכתבה פרטים על אופיים של אותם לחצים פוליטיים. לא ברור מי לחץ, איך ולמה. עם זאת, הכתב דן אבן רומז לכיוונה של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. נתניהו היא פסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. זאת אומרת שהיא יכולה לעסוק בפסיכולוגיה חינוכית הכוללת עבודה עם מורים, תלמידים והורים סביב בעיות הקשורות לתפקוד בבית הספר או הגן. היא לא יכולה, למשל, לקבל ילד לטיפול פרטני על הפוביות שלו מנעליים מתעופפות. שינוי של החוק, אם כך, יפעל לטובתה (ולטובת למעלה מאלפיים פסיכולוגים אחרים). האם היא הגורם ללחצים הפוליטיים? זו טענה קלושה, למרות שבישראל אין לדעת. אבל זה לא מה שבאמת משנה כרגע. מה שכן משנה הוא…

האם זה טוב או רע לאפשר לפסיכולוגים שאינם קליניים לטפל

אתחיל בהבהרה שלא רק פסיכולוגים קליניים מטפלים. אם אנו מגדירים טיפול כעבודה הנעשית עם אדם אחד או יותר מתוך מטרה לעזור לו עם בעיה הקשורה בתפקוד היומיומי, אז יש הרבה אנשים שעושים טיפול ואינם פסיכולוגים קלינים. הפסיכולוג החינוכי עובד עם מורה בבית הספר והפסיכולוג השיקומי עובד עם פגוע ראש ועוזר לו בתהליך החזרה לחיים הרגילים, הפסיכולוג ההתפתחותי עובד עם הילד הקטן אשר סובל מלקות התפתחותית וכן הלאה.

זה הכל עניין של תחומי עניין והתמחות. לפסיכולוגיה, כמו לרפואה, פנים שונות. כל פן מתעסק באספקט אחר של עולם הנפש האנושי, ולכן הוא משתמש בנקודות מבט שונות ובטכניקות שונות. אמנם יש נקודות השקה וחפיפה רבות, אך גם אם מביאים אותן בחשבון ישנה שונות משמעותית. כשם שאנו לא דורשים מרופאינו לדעת הכל מהכל, אלא מעוניינים שיתמחו בתחום מסוים, כך גם עם הפסיכולוגים. והרי מי שהתמחה בפסיכולוגיה רפואית לא למד בדיוק מה שלמד מי שהתמחה בפסיכולוגיה קלינית שלא למד בדיוק מה שלמד מי שהתמחה בפסיכולוגיה ארגונית. למה, אם כך, שנאפשר לאדם לעסוק בתחום שהוא לא התמחה בו? במיוחד כשמדובר במקצוע רגיש כמו מתן טיפול נפשי.

שוק הטיפול והעזרה הנפשית, במצבו הנוכחי, פרוץ למדי. ההגדרה החמקמקה של טיפול מאפשרת לאנשים חסרי הסמכה טיפולית לבצע התערבויות נפשיות שעלולות להזיק מבלי שתהיה להם ההכשרה המתאימה ומבלי לעבור תחת רגולציה המחייבת אותם לכללי אתיקה וכיוצא באלו. אדם לא יכול לקום ביום בהיר אחד ולקרוא לעצמו "פסיכולוג" – לשם כך הוא צריך ללמוד לפחות שני תארים בפסיכולוגיה, מה שלא הולך ברגל. אבל כל אחד יכול לקרוא לעצמו "מאמן", "יועץ", "מדריך רוחני" וכן הלאה, בין אם הוא עשה לימודי תעודה באיזה בית ספר ובין אם הוא פשוט קם בבוקר והחליט שזה מה שהוא. זה חוקי, אך עובד לרעתם של הזקוקים לטיפול שדווקא במצב רגיש בחייהם עלולים להגיע לאדם שאיננו מוסמך לטפל בהם.

פסיכולוגים שאינם קליניים הם סיפור שונה. הרי מותר להם לקרוא לעצמם "פסיכולוג", מתוקף היותם בעלי תואר שני בפסיכולוגיה. הם גם ביצעו התמחות בתחומם, ועל נקראים פסיכולוג שיקומי/רפואי/וכן-הלאה. אבל זו בדיוק הנקודה. התמחותם היא בתחום שאינו התחום הקליני. על כן, למה שיציעו טיפול שלא התמחו בו?

מצדדי היוזמה אומרים שהיא דווקא טובה למטופלים, שכן היא פותחת את השוק ליותר תחרות ובהכרח תביא להוזלה של עלויות הטיפול הגבוהות. יהיו גם מי שיגידו שאני, כמי שמצוי על המסלול הקליני, מתנגד ליוזמה הזו כי אני חושש לעתידי המקצועי. תשובתי היא שאני דווקא לא חושש מהתחרות, אלא מהבלבול שיווצר. מה שמטריד אותי הוא האופן שבו היוזמה הזו עלולה לפגוע במטופלים. זה נכון שאולי היא תביא להוזלת הטיפול, אבל ההוזלה הזו עלולה לעלות לנו ביוקר.

לא מן הנמנע שאנשים שלא הצליחו להתקבל ללימודי הפסיכולוגיה הקלינית או להתמחות הקלינית, ילכו להתמחות אחרת רק בשביל להגיע, בעקיפין, לאותה נקודה ולהציע את אותו טיפול שמציע מי שכן ביצע התמחות קלינית, רק בלי ללמוד ולהתנסות באותם הדברים. זה לא אומר שאותם מטפלים יהיו בהכרח פחות טובים, אבל מספיק מטפל אחד שלא באמת יודע מה הוא עושה ומזיק, בלי להתכוון, ללקוח לו – כדי שכל זה לא יהיה שווה.
אם רוצים להוזיל את עלויות הטיפול, אפשר למצוא דרכים טובות יותר, לדעתי, כמו למשל להשקיע יותר בטיפוח מערך הטיפול הציבורי (נושא שבאמת זקוק לפוסט נפרד).

במצב הנוכחי, כאשר אדם הולך לבקש טיפול פסיכולוגי מפסיכולוג קליני, הוא יודע בדיוק מה הוא מקבל. הוא יקבל טיפול מאדם אשר למד והתמחה בפסיכולוגיה קלינית (דהיינו, מי שלמד את תיאוריות האישיות השונות, סוגי ההפרעות והמחלות השונים ובעיקר את טכניקות הטיפול השונות) וצבר נסיון טיפולי. יכול להיות שהוא ייפול על חרא של מטפל, אבל זה כבר סיפור אחר. במצב שיווצר אם ישונה החוק, אדם שיילך לקבל טיפול פסיכולוגי לא יידע למעשה מול מי הוא עומד. הוא לא יידע מה הוא למד ובמה המומחיות שלו. אלא אם הוא יטרח לברר, כמובן. אבל נראה לי שרוב האנשים לא יטרחו לברר ומלכתחילה הם לא יודעים מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לחינוכי או התפתחותי וכן הלאה. אני מתערב אתכם שמרבית האנשים לא יודע שיש הבדל בכלל.

ולמה זה רע? כי המטופלים האלו, הזקוקים לטיפול מקצועי, עלולים להגיע לאדם שאינו מוסמך ומיומן בטיפול הדרוש להם. הוא מוסמך ומיומן בטיפול מסוג אחר, אך החוק מאפשר לו לתת גם טיפול שאינו מיומן בו. הדבר משול למצב שבו אדם ייגש לאונקולוג ויבקש ממנו לטפל בקטרקט שהצטבר בעינו. אין חולקין על הידע והמיומנות של האונקולוג בטיפול במחלת הסרטן, אך מה לכך ולטיפול בקטרקט? נכון שהדוגמה הזו כנראה לא תתרחש במציאות, אבל זה רק משום שהציבור יודע להבדיל בין אונקולוג לרופא עיניים. כפי שציינתי בפסקה הקודמת, כשזה נוגע לפסיכולוגיה, אני חושש שזה לא המצב.

חשוב לי להדגיש נקודה משמעותית, שנראה לי שלא תמיד חושבים עליה. הפסיכולוגיה הקלינית, כמו שאני רואה אותה, לא מתיימרת לאמץ לחיקה את כל הטיפולים ולדחוק הצידה את שאר הפסיכולוגים. יש הרי מי שיגידו שהפסיכולוגים הקליניים יהירים, יושבים במגדל השן שלהם וכו'. זו שטות. תסתובבו פעם במרפאות הציבוריות, על התנאים הדפוקים שלהן, ודברו איתי על מגדל השן. זה לא שאין פסיכולוגים קליניים יהירים, אבל זו שאלה של פרופורציה, הרי יהירות אפשר למצוא בכל מקום.

לדעתי יש מקום לכולם, בתנאי שכל אחד יתמקד בתחום שבו הוא בחר לעסוק ואותו הוא יודע לעשות הכי טוב. הרי לא תרצו שפסיכולוג קליני שלא למד את האנטומיה של מערכת העצבים יטפל באדם שראשו נפגע בתאונה. אם אדם כזה יגיע אלי לטיפול, אני אכיר בכך שאין לי את הידע והנסיון שיאפשרו לי לעזור לו ואפנה אותו לפסיכולוג שיקומי. על אותו משקל אני לא מעוניין שאדם בעל הפרעת אישיות עמוקה יטופל על ידי פסיכולוג ארגוני, למשל.

לסיכומו של דבר, אני חושב שכנקודת בסיס, יש לתת לפסיכולוגים הקליניים את אשר לפסיכולוגים הקליניים, לפסיכולוגיים החינוכיים את אשר לפסיכולוגים החינוכיים וכן הלאה. מצד שני, לא צריך לסגור דלתות ואם פסיכולוג שיקומי, למשל, מעוניין לעשות הסבה ולהכנס לתחום הפסיכולוגיה הקלינית, יש לעגן בחוק מערך הסמכה שיאפשר לאותו פסיכולוג לבצע לימודי השלמה בפסיכולוגיה קלינית (למשל בבתי הספר לפסיכותרפיה, או כלימודים לאחר תואר באוניברסיטאות) והתמחות קלינית מזורזת, ויאללה, לקליניקה. ואותו כנ"ל לכל כיוון – פסיכולוג קליני לשיקומי, רפואי להתפתחותי וכן הלאה.

כל היוזמה הזו מריחה לי לא טוב ויש לי הרגשה לא טובה בכלל שמה שמניע אותה הוא לא טובת המטופלים אלא משחקי כוח מיותרים. שינוי כזה של החוק חייב לנבוע מסיבה טובה באמת, לאחר שנערך דיון ציבורי ונלקחו בחשבון ההשלכות השונות. משום מה, לא נראה לי שזה המקרה.

עדכון – עיתון הארץ מדווח שפרופ' יואל אליצור ימונה ליו"ר מועצת הפסיכולוגים (6/3/10)

מקור תמונת פוסט