חלוקת תפקידים

בעיתון "הארץ" פורסמה אתמול (18/1) כתבה לפיה לחצים פוליטיים הופעלו על סגן שר הבריאות יעקב ליצמן ולשכתו, כדי לשנות את המועמד לתפקיד יו"ר מועצת הפסיכולוגים מד"ר' גבי וייל לפרופ' יואל אליצור. בכתבה הזו יש שני נושאים מעניינים. הראשון הוא שאלת הלחצים הפוליטיים. אין בכתבה שום תימוכין או דוגמאות ללחצים פוליטיים שהופעלו. לא ברור מי הפעיל, איך הפעיל ולמה הפעיל. רק נאמר שהיו לחצים פוליטיים. בהינתן חוסר ראיות, צריך לראות בדיווח הזה כמוטל בספק.
הנושא השני שעולה בכתבה מעניין במיוחד והוא קשור לעתיד הפסיכולוגיה הקלינית. מדובר בשאלה מי מורשה לתת טיפול פסיכותרפי. לפני שאסביר מה לזה וללחצים הפוליטיים שהיו או לא היו, קצת רקע.

כפי שכבר הסברתי בפוסט הראשון בסדרת המדריך לסטודנט, חוק הפסיכולוגים מגדיר מהו טיפול פסיכותרפי ((לשון החוק היא "טיפול פסיכותרפויטי" אך המונח תרפויטי קצת התיישן)) ומי רשאי להעניקו. על פי החוק (סעיף 9ב'):

לא יתן פסיכולוג טיפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא פסיכולוג קליני, ולא יתן פסיכולוג קליני טיפול כאמור למי שיש לסבלו רקע אורגני או חשד ברקע אורני, אלא לאחר שרופא בדק אותו בסמוך לתחילת הטיפול וקבע את הטיפול הרפואי הדרוש לו.

פסיכולוג קליני הוא אדם בעל תואר שני בפסיכולוגיה אשר ביצע התמחות בפסיכולוגיה קלינית. פסיכולוג שאינו קליני הוא למשל פסיכולוג חינוכי, אשר סיים התמחות חינוכית. בסך הכל מוגדרות על פי החוק שש התמחויות בפסיכולוגיה: קלינית, חינוכית, חברתית-ארגונית, שיקומית, התפתחותית ורפואית. ההבדלים ביניהן נוגעים לתחומי העיסוק של כל התמחות ואולי אכתוב על כך פוסט נפרד בהמשך, אבל אפשר לומר, למשל, שפסיכולוגיה רפואית עוסקת בעזרה לאנשים בעלי בריאות נפשית תקינה המתמודדים עם מחלות פיזיות (סרטן, לדוגמה), פסיכולוגיה שיקומית עוסקת בשיקום אנשים בעלי פגיעות ראש וכן הלאה. מתוך התמחויות אלו, הפסיכולוגיה הקלינית היא זו המוכרת לקהל הרחב – זו העוסקת בטיפול נפשי בהפרעות נפשיות בעזרת שיטות שנולדו עם התיאוריה של פרויד והתפתחו לדברים אחרים לגמרי.

זה היה הרקע. איך זה קשור למינוי יו"ר מועצת הפסיכולוגים והלחצים הפוליטיים השונים?
מועצת הפסיכולוגים היא גוף המונה 27 חברים שתפקידו לייעץ לשר הבריאות בנושאים הקשורים לפסיכולוגיה. פשוטו כמשמעו. הנושאים העיקריים בהם היא עוסקת הם מנהליים, מן הסתם, וקשורים לאתיקה, נהלי רישום וכדומה. בשנה האחרונה המועצה לא מתפקדת, זאת לאחר שיושב הראש הקודם (ד"ר שלמה לקס) סיים את תפקידו מבלי שמונה יו"ר חלופי. לפני כמה חודשים החליטו במשרד הבריאות להחזיר עטרה ליושנה ולמנות יו"ר חדש. בסופו של דבר הוחלט לבחור בד"ר וייל, אך על פי הכתבה ב"הארץ", חזר בו משרד הבריאות מהחלטה זו ובחר בפרופ' אליצור.

ועדיין עומדת תלויה השאלה מה לזה ולעתיד הפסיכולוגיה הקלינית. ובכן, בשנים האחרונות מתנהל ויכוח בין פסיכולוגים שונים סביב היוזמה לאפשר לפסיכולוגים שמומחיותם אינה קלינית לעסוק בפסיכותרפיה. פרופ' אליצור, היו"ר שנבחר בסופו של דבר למועצה, ידוע כתומך ביוזמה זו. נכון שעצם מינויו לתפקיד לא אומר שהוקוס פוקוס והמצב ישתנה, אך הוא בהחלט יכול לקבוע את הטון במועצה, ודרכה את הטון במשרד הבריאות ((זה המקום להעיר, אגב, שאינני מכיר את ד"ר וייל או את פרופ' אליצור, ואין לי דעה מסוימת על כישוריהם)).

למה הופעלו, אם הופעלו, לחצים פוליטיים?
כפי שציינתי, לא ניתנו בכתבה פרטים על אופיים של אותם לחצים פוליטיים. לא ברור מי לחץ, איך ולמה. עם זאת, הכתב דן אבן רומז לכיוונה של רעיית ראש הממשלה, שרה נתניהו. נתניהו היא פסיכולוגית חינוכית בעיריית ירושלים. זאת אומרת שהיא יכולה לעסוק בפסיכולוגיה חינוכית הכוללת עבודה עם מורים, תלמידים והורים סביב בעיות הקשורות לתפקוד בבית הספר או הגן. היא לא יכולה, למשל, לקבל ילד לטיפול פרטני על הפוביות שלו מנעליים מתעופפות. שינוי של החוק, אם כך, יפעל לטובתה (ולטובת למעלה מאלפיים פסיכולוגים אחרים). האם היא הגורם ללחצים הפוליטיים? זו טענה קלושה, למרות שבישראל אין לדעת. אבל זה לא מה שבאמת משנה כרגע. מה שכן משנה הוא…

האם זה טוב או רע לאפשר לפסיכולוגים שאינם קליניים לטפל

אתחיל בהבהרה שלא רק פסיכולוגים קליניים מטפלים. אם אנו מגדירים טיפול כעבודה הנעשית עם אדם אחד או יותר מתוך מטרה לעזור לו עם בעיה הקשורה בתפקוד היומיומי, אז יש הרבה אנשים שעושים טיפול ואינם פסיכולוגים קלינים. הפסיכולוג החינוכי עובד עם מורה בבית הספר והפסיכולוג השיקומי עובד עם פגוע ראש ועוזר לו בתהליך החזרה לחיים הרגילים, הפסיכולוג ההתפתחותי עובד עם הילד הקטן אשר סובל מלקות התפתחותית וכן הלאה.

זה הכל עניין של תחומי עניין והתמחות. לפסיכולוגיה, כמו לרפואה, פנים שונות. כל פן מתעסק באספקט אחר של עולם הנפש האנושי, ולכן הוא משתמש בנקודות מבט שונות ובטכניקות שונות. אמנם יש נקודות השקה וחפיפה רבות, אך גם אם מביאים אותן בחשבון ישנה שונות משמעותית. כשם שאנו לא דורשים מרופאינו לדעת הכל מהכל, אלא מעוניינים שיתמחו בתחום מסוים, כך גם עם הפסיכולוגים. והרי מי שהתמחה בפסיכולוגיה רפואית לא למד בדיוק מה שלמד מי שהתמחה בפסיכולוגיה קלינית שלא למד בדיוק מה שלמד מי שהתמחה בפסיכולוגיה ארגונית. למה, אם כך, שנאפשר לאדם לעסוק בתחום שהוא לא התמחה בו? במיוחד כשמדובר במקצוע רגיש כמו מתן טיפול נפשי.

שוק הטיפול והעזרה הנפשית, במצבו הנוכחי, פרוץ למדי. ההגדרה החמקמקה של טיפול מאפשרת לאנשים חסרי הסמכה טיפולית לבצע התערבויות נפשיות שעלולות להזיק מבלי שתהיה להם ההכשרה המתאימה ומבלי לעבור תחת רגולציה המחייבת אותם לכללי אתיקה וכיוצא באלו. אדם לא יכול לקום ביום בהיר אחד ולקרוא לעצמו "פסיכולוג" – לשם כך הוא צריך ללמוד לפחות שני תארים בפסיכולוגיה, מה שלא הולך ברגל. אבל כל אחד יכול לקרוא לעצמו "מאמן", "יועץ", "מדריך רוחני" וכן הלאה, בין אם הוא עשה לימודי תעודה באיזה בית ספר ובין אם הוא פשוט קם בבוקר והחליט שזה מה שהוא. זה חוקי, אך עובד לרעתם של הזקוקים לטיפול שדווקא במצב רגיש בחייהם עלולים להגיע לאדם שאיננו מוסמך לטפל בהם.

פסיכולוגים שאינם קליניים הם סיפור שונה. הרי מותר להם לקרוא לעצמם "פסיכולוג", מתוקף היותם בעלי תואר שני בפסיכולוגיה. הם גם ביצעו התמחות בתחומם, ועל נקראים פסיכולוג שיקומי/רפואי/וכן-הלאה. אבל זו בדיוק הנקודה. התמחותם היא בתחום שאינו התחום הקליני. על כן, למה שיציעו טיפול שלא התמחו בו?

מצדדי היוזמה אומרים שהיא דווקא טובה למטופלים, שכן היא פותחת את השוק ליותר תחרות ובהכרח תביא להוזלה של עלויות הטיפול הגבוהות. יהיו גם מי שיגידו שאני, כמי שמצוי על המסלול הקליני, מתנגד ליוזמה הזו כי אני חושש לעתידי המקצועי. תשובתי היא שאני דווקא לא חושש מהתחרות, אלא מהבלבול שיווצר. מה שמטריד אותי הוא האופן שבו היוזמה הזו עלולה לפגוע במטופלים. זה נכון שאולי היא תביא להוזלת הטיפול, אבל ההוזלה הזו עלולה לעלות לנו ביוקר.

לא מן הנמנע שאנשים שלא הצליחו להתקבל ללימודי הפסיכולוגיה הקלינית או להתמחות הקלינית, ילכו להתמחות אחרת רק בשביל להגיע, בעקיפין, לאותה נקודה ולהציע את אותו טיפול שמציע מי שכן ביצע התמחות קלינית, רק בלי ללמוד ולהתנסות באותם הדברים. זה לא אומר שאותם מטפלים יהיו בהכרח פחות טובים, אבל מספיק מטפל אחד שלא באמת יודע מה הוא עושה ומזיק, בלי להתכוון, ללקוח לו – כדי שכל זה לא יהיה שווה.
אם רוצים להוזיל את עלויות הטיפול, אפשר למצוא דרכים טובות יותר, לדעתי, כמו למשל להשקיע יותר בטיפוח מערך הטיפול הציבורי (נושא שבאמת זקוק לפוסט נפרד).

במצב הנוכחי, כאשר אדם הולך לבקש טיפול פסיכולוגי מפסיכולוג קליני, הוא יודע בדיוק מה הוא מקבל. הוא יקבל טיפול מאדם אשר למד והתמחה בפסיכולוגיה קלינית (דהיינו, מי שלמד את תיאוריות האישיות השונות, סוגי ההפרעות והמחלות השונים ובעיקר את טכניקות הטיפול השונות) וצבר נסיון טיפולי. יכול להיות שהוא ייפול על חרא של מטפל, אבל זה כבר סיפור אחר. במצב שיווצר אם ישונה החוק, אדם שיילך לקבל טיפול פסיכולוגי לא יידע למעשה מול מי הוא עומד. הוא לא יידע מה הוא למד ובמה המומחיות שלו. אלא אם הוא יטרח לברר, כמובן. אבל נראה לי שרוב האנשים לא יטרחו לברר ומלכתחילה הם לא יודעים מה ההבדל בין פסיכולוג קליני לחינוכי או התפתחותי וכן הלאה. אני מתערב אתכם שמרבית האנשים לא יודע שיש הבדל בכלל.

ולמה זה רע? כי המטופלים האלו, הזקוקים לטיפול מקצועי, עלולים להגיע לאדם שאינו מוסמך ומיומן בטיפול הדרוש להם. הוא מוסמך ומיומן בטיפול מסוג אחר, אך החוק מאפשר לו לתת גם טיפול שאינו מיומן בו. הדבר משול למצב שבו אדם ייגש לאונקולוג ויבקש ממנו לטפל בקטרקט שהצטבר בעינו. אין חולקין על הידע והמיומנות של האונקולוג בטיפול במחלת הסרטן, אך מה לכך ולטיפול בקטרקט? נכון שהדוגמה הזו כנראה לא תתרחש במציאות, אבל זה רק משום שהציבור יודע להבדיל בין אונקולוג לרופא עיניים. כפי שציינתי בפסקה הקודמת, כשזה נוגע לפסיכולוגיה, אני חושש שזה לא המצב.

חשוב לי להדגיש נקודה משמעותית, שנראה לי שלא תמיד חושבים עליה. הפסיכולוגיה הקלינית, כמו שאני רואה אותה, לא מתיימרת לאמץ לחיקה את כל הטיפולים ולדחוק הצידה את שאר הפסיכולוגים. יש הרי מי שיגידו שהפסיכולוגים הקליניים יהירים, יושבים במגדל השן שלהם וכו'. זו שטות. תסתובבו פעם במרפאות הציבוריות, על התנאים הדפוקים שלהן, ודברו איתי על מגדל השן. זה לא שאין פסיכולוגים קליניים יהירים, אבל זו שאלה של פרופורציה, הרי יהירות אפשר למצוא בכל מקום.

לדעתי יש מקום לכולם, בתנאי שכל אחד יתמקד בתחום שבו הוא בחר לעסוק ואותו הוא יודע לעשות הכי טוב. הרי לא תרצו שפסיכולוג קליני שלא למד את האנטומיה של מערכת העצבים יטפל באדם שראשו נפגע בתאונה. אם אדם כזה יגיע אלי לטיפול, אני אכיר בכך שאין לי את הידע והנסיון שיאפשרו לי לעזור לו ואפנה אותו לפסיכולוג שיקומי. על אותו משקל אני לא מעוניין שאדם בעל הפרעת אישיות עמוקה יטופל על ידי פסיכולוג ארגוני, למשל.

לסיכומו של דבר, אני חושב שכנקודת בסיס, יש לתת לפסיכולוגים הקליניים את אשר לפסיכולוגים הקליניים, לפסיכולוגיים החינוכיים את אשר לפסיכולוגים החינוכיים וכן הלאה. מצד שני, לא צריך לסגור דלתות ואם פסיכולוג שיקומי, למשל, מעוניין לעשות הסבה ולהכנס לתחום הפסיכולוגיה הקלינית, יש לעגן בחוק מערך הסמכה שיאפשר לאותו פסיכולוג לבצע לימודי השלמה בפסיכולוגיה קלינית (למשל בבתי הספר לפסיכותרפיה, או כלימודים לאחר תואר באוניברסיטאות) והתמחות קלינית מזורזת, ויאללה, לקליניקה. ואותו כנ"ל לכל כיוון – פסיכולוג קליני לשיקומי, רפואי להתפתחותי וכן הלאה.

כל היוזמה הזו מריחה לי לא טוב ויש לי הרגשה לא טובה בכלל שמה שמניע אותה הוא לא טובת המטופלים אלא משחקי כוח מיותרים. שינוי כזה של החוק חייב לנבוע מסיבה טובה באמת, לאחר שנערך דיון ציבורי ונלקחו בחשבון ההשלכות השונות. משום מה, לא נראה לי שזה המקרה.

עדכון – עיתון הארץ מדווח שפרופ' יואל אליצור ימונה ליו"ר מועצת הפסיכולוגים (6/3/10)

מקור תמונת פוסט

18 Replies to “חלוקת תפקידים”

  1. אז לא הבנתי
    האם לפתוח את הדלתות של בתי הספר לפסיכותרפיה לכל הפסיכולוגים הטיפוליים (למשל שיקומיים \ רפואים) או שאתה מתנגד?

    שוב.. פסיכותפריה בעיניי הוא כלי ואני בדעה שיש לאפשר למשל לפסיכולוג רפואי להשתמש בו כדי לטפל בקליינטים שלו .
    כמובן שזה שפסיכולוג רפואי למד פסיכותרפיה איננו מכשיר אותו לטפל למשל בנערות עם הפרעות אכילה אלה באוכלוסיה שבה הוא מתמחה.
    אז לדוגמה פסיכולו רפואי יהיה ראשי לתת פסיכותרפיה לחולה סרטן וכו ופסיכולוג שיקומי יהיה רשאי לתת פסיכותרפיה לנפגע ראש או נכה צה"ל שנפגה באחת המלחמות.
    או פסיכולוג קליני יהיה ראשי לתת פסיכותרפיה לבחורה עם הפרעת אכילה

    בקיצור .. כל תחום פסיכותרפיה מותאמת לנישה אותה למד והתמחה בה

    בקשר לתמונה של אלון גל
    אז הנה אחד שלא הוכשר לתת טיפול ולצערי כן עושה זאת. והנה אחד שלדעתי איננו מוכשר ללמוד פסיכותרפיה..

    🙂

  2. עלמה – אני לא מתנגד לפתוח את הדלתות של בתי הספר לפסיכותרפיה לכל הפסיכולוגים האחרים (וחלקם באמת פתוחים לפסיכולוגים שאינם קליניים). בתנאי שהפסיכולוג מגיע עם רקע בסיס מסוים בפסיכותרפיה, כמובן (ולא מן הנמנע שבתי הספר לפסיכותרפיה יכינו תכנית השלמה שבעזרתה פסיכולוג שחסר לו הרקע הזה יוכל ליישר קו). מבחינתי אפשר (ורצוי) שמטפלים נוספים ילמדו שם.
    הנקודה היא לא למי מותר ללמוד או לעסוק בטיפול. אני בעד שפסיכולוג שיקומי ייתן טיפול פרטי למי שצריך פסיכולוג שיקומי – אבל זו הנקודה בדיוק, כפי שאת כותבת: כל תחום התמחות והאוכלוסייה שלשמה הוא קיים. אם ישונה החוק, הוא צריך להשתנות בצורה חכמה, ולא עיוורת.

  3. אגב גם מטפלים הבעה ויצירה עם תואר II ראשים ללמוד פסיכותרפיה.
    אפשר לטעון שגם זה מעין מסלול עקיף לקלינית.

    מכוון שלא התקבלו לפסיכולוגיה הלכו ללמוד טיפול בהבעה ויצירה השתלמו בפסיכותרפיה וכו

    והנה הם ראשיים כחוק לתת טיפול פסיכותרפויתי בדומה לפסיכולוג קליני

    :-\
    לא פשוט העיניין

  4. מאוד לא פשוט העניין. זה נוגע להגדרה החמקמקה עד בלתי אפשרית של מהו טיפול ומה לא. לא חסרים אנשים שאפילו לא למדו כלום והחליטו להיות מטפלים. זה שהם לא קוראים לעצמם מטפלים זה לא חשוב, כי מה שהם מתיימרים לעשות, בסופו של דבר, הוא טיפול בצורה כזו או אחרת.
    אני לא יודע בדיוק מי עושה רגלוציה על מטפלים בהבעה ויצירה, או מטפלים בבעלי חיים או מרפאים בעיסוק וכדומה. אשמח אם מישהו שבקיא בנושא יאיר את עיני. מה שבטוח הוא שצריך להיות פיקוח על הדברים האלו.
    אני גם לא בטוח מה הסמכויות של מי שסיים לימודי טיפול בהבעה, למשל. פסיכולוג קליני בארץ מוסמך לבצע אבחון פסיכולוגי ולחתום עליו. יש לדבר הזה משקל, בועדות מסוימות, בבתי משפט וכדומה.

  5. רק לתת דוגמה לבעייה

    לדוגמה , אני מכירה פסיכולוגית חברתית למשל שעשפה השתלמות בפסיכותרפיה התנהגותית ועכשיו מטפלת.
    בעיניי זו בעייה מכוון שכפסיכולוגית חברתית אני לא בטוחה שיש לה ניסיון קליני טיפולי .
    מה גם שבמקומות שאני בדקתי פסיכולוגים חברתיים לא נכללים בתנאי קבלה לפסיכותרפיה או פסיכותרפיה התנהגותית.

    לאי בהירות הזאת גורמת החוק הזה

    האישה \בחורה הזאת מקבלת קלניינטים ומטפלת ואני בספק אם הקליינטים שלה מודעים להבדלים בין סוגי הפסיכולוגים וההכשרה שלהם.

    האישה הזאת קוראת לעצמה פסיכותרפסטית התנהגותית

  6. זו בדיוק הבעיה. היא יכולה לקרוא לעצמה פסיכותרפיסטית התנהגותית או איך שבא לה – אבל אין לה ההכשרה המלאה. לא מעט אנשים עושים קורס כזה או אחר וקוראים לעצמם בתואר ומקבלים קליינטים. ולא מעט אנשים מוותרים על הקורס ופשוט מתחילים לטפל. התייחסתי לזה בפוסט.

  7. הקניית הזכות והרשות לטפל לכל מי שהשלים תואר שני בפסיכולוגיה והתמחות כלשהי היא זילות של המקצוע הקליני. תהליך דומה עבר ועובר על רופאי השיניים – אין חובת התמחות בכדי לתת את כל הטיפולים שהם, כולל השתלות, ניתוחי חניכיים, עקירות כירורגיות וכו'.
    כמו כן, לא צריך לזלזל ברצונם של הפסיכולוגים הקליניים להגן על מטה לחמם. המקצוע סובל מירידה ביוקרה ובהכנסה. אין מי שלא נאלץ להשלים הכנסה בשליש משרה או רבע משרה וכו'. בניגוד למקצועות אחרים כמו עו"ד ורו"ח הגובים סכומים גבוהים ביותר, במקצוע הפסיכולוגיה יש אלטרנטיבה דרך השירות ציבורי וקופות החולים. בכל המקצועות מי שמבקש טיפול פרטי משלם תעריף גבוה יותר, ופסיכולוגיה אינה יוצאת מן הכלל.

  8. לאדון הפסיכולוג קליני
    לא רק פסיכולוגים רשאים ללמוד פסיכותרפיה . אלה גם מטפלים בהבעה ויצירה ,עו"סים , פסיכיאטרים וכו.

    ואני אישית דווקה בעד שכל מי שלומד\ עוסק בתחום שהוא טיפולי קליני יוכל להשלים גם לפסיכותרפיה
    כמו למשל פסיכולוג רפאוי \ שיקומי\ התפתחותי , חינוכי.

    וש למשל פסיכולוגים מחקריים לא יוכלו להשלים אלה אם כן הם משלימים שעות פרקטיקום וקורסים

    אני לא חושבת שפסיכותרפיה צריכה להיות נחלת הפסיכולוגים הקלינים בלבד

  9. עלמה, דוד לא דיבר על מטפלים שאינם פסיכולוגים כדוגמת מטפלים בהבעה, עו"סים וכדומה. הוא דיבר על פסיכולוגים שלא למדו את התחום הטיפולי.

  10. מה הקשר בין פסיכולוגיה חינוכית, שיקומית, רפואית, וכו', לבין התמחות בתורת הטיפול הנפשי הפסיכותרפויטי? התמחות, כשמה כן היא, הופכת אדם מומחה ובר סמכא בתחום שאינו נלמד "מן האויר" או בדרך ההתנסות בלבד. בכדי לקבל את המומחיות שלי עמלתי ארבע שנים תמימות (לא כולל שנת פרקטיקום) בטיפולים רבים, אבחונים, לימוד ובחינה, הדרכות ועוד. כל אלה הכשירו אותי לטפל באופן שבו אני עושה. היוהרה הגדולה ביותר היא זו הבאה מתוך בורות, זו של "גם אני יכול". שמזלזלת בהשקעה הנדרשת וחושבת שניתן לקצר דרכים. משום מה, איש אינו חושב שרופא שהתמחה 4 שנים ברפואה פנימית כשיר להיות מנתח לב, או שקרדיולוג בכיר יכול להיות אונקולוג מומחה. אולי מכיון שבמקצועות אלה, בורותו של מי שינסה לעסוק בהם תופיע מיד, בעוד שבפסיכותרפיה, קשה הרבה יותר להוכיח, ביחוד בעידן פוסט-מודרניסטי בו "הכל הולך". מכיון שכך, ראוי הוא שיקבעו מסמרות בנושא מי מוסמך ומי אינו מוסמך לטפל, ומה המסלול הראוי להסמכה זו.

  11. כל אלה (פסיכו חינוכית, שיקומית וכו) עוסקים בטיפול. אומנם באוכלוסיה ספציפית \ מסויימת אבל עדיין מטפלים.
    כל אלה גם עוברים התמכות ועושים פרקטיקום

    לא חושבת שצריך לזלזל בתחומים האלה

    אני למשל אם הייתי (חלילה) חולת סרטן הייתי מחפשת למשל פסיכולוג רפואי שטיפל בי וגם אם צריך בפסיכותרפיה.
    אם הייתי למשל לקויית למידה , לא חושבת לפסיכולוג קליני הוא זה שיוכל לעזור לי ולכן הייתי מחפשת מטפל \פסיכולוג חינוכי שמתמחה בטיפול בלקויי למידה לטיפול CBT \ התנהגותי.

    כל אלה לדעתי יכולים לעזור גם בפסיכותרפיה כהלשמה של טיפול .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.